ביהמ"ש המחוזי הכיר בפסק חוץ שניתן באנגליה בו בוטלה פוליסת חבויות ביטוח כלפי צדדים שלישיים

רקע עובדתי

1.    1.                ביום 30/9/02 הוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים הבקשה המונחת לפני, להכרה בפסק-חוץ שניתן ביום 10/4/02 מפי כבוד השופט Nicholas Chambers ושאושר פורמליתביום 20/6/02 בבית הדין הגבוה לצדק של אנגליה (The High Court Of Justice, Queens Bench Division, Commercial Court ) (להלן: "פסק החוץ", נספח PC1 לבקשה). הבקשה הועברה לבית-משפט זה, על-פי החלטתו של כבוד סגן הנשיא השופט י' צמח ז"ל מיום 5/1/03, בשל היעדר סמכות מקומית.

המבקשת היא חברת הביטוח New Hampshire Insurance Company Ltd (להלן: "ניו-המפשיר "), שמקום מושבה במדינת Delaware שבארה"ב. בשנת 1994 הנפיקה ניו-המפשירלמשיבה, בתי הזיקוק לנפט (להלן: "בז"ן"), פוליסה לביטוח חבויות כלפי צדדים שלישיים שמספרה 20001673 ותוקפה מיום 1/8/94 ועד ליום 31/7/95 (להלן: "הפוליסה"). הוצאת הפוליסה נעשתה בתיווכה של P.W.S International Ltd. (להלן: " PWS "), חברת ברוקרים הרשומה באנגליה, ותהליך החיתום בוצע על-ידי AIG Europe (UK) Ltd (להלן: " AIG "), שהיא חברה אחות לניו-המפשיר, היושבת אף היא באנגליה.

2.        בפסק החוץ שבו מבוקש להכיר, קיבל בית המשפט האנגלי את תביעתה של ניו-המפשיר להצהיר כי הפוליסה מבוטלת, מחמת אי-גילוי עניין מהותי טרם הוצאתה. העניין המהותי נגע לתביעות פיצויים שהוגשו נגד בז"ן בשנת 1990 לבית המשפט המחוזי בנצרת מטעם מגדלי פרחים בגין נזקים שנגרמו להם בין השנים 1989 -  1988 עקב שימוש במזוט קל פגום מתוצרתה. ההכרה בפסק החוץ נחוצה לניו-המפשיר כדי להתגונן מפני הודעת צד שלישי ששלחה בז"ן ל- AIG, במסגרת תביעה דומה שהוגשה נגד בז"ן בשנת 1998 בבית-משפט זה, בשל נזקים שנגרמו למגדלי פרחים בין השנים 1994 - 1995, קרי, בתוך תקופת הפוליסה (ת"א 2351/98, להלן: "התביעה העיקרית").

  טענות המבקשת

3.        לטענת ניו-המפשיר, פסק החוץ הינו פסק-דין בעניין אזרחי, כנדרש על-פי סעיף 1 לחוק אכיפת פסקי-חוץ, התשי"ח - 1958 (להלן: "החוק"), אשר ניתן בבית המשפט המוסמך באנגליה. ניו-המפשיר טוענת, כי ניתן להכיר בפסק החוץ בהכרה ישירה, בדרך המותווית בסעיף 11(א) לחוק, שכן התנאי הבסיסי להכרה ישירה בפסק-חוץ, והוא ש "חל עליו הסכם עם מדינת חוץ", וש "ישראל התחייבה באותו הסכם להכיר בפסקי חוץ מאותו סוג" - מתקיים. הכרה ואכיפה של פסקי-חוץ אנגליים בישראל מוסדרת ב "אמנה בין ממשלת ישראל ובין הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד הצפונית, בדבר הדדיות בהכרתם ובאכיפתם של פסקי-דין בעניינים אזרחיים", אשר נחתמה ביום 28/10/1970 (להלן: "האמנה"), ופסק החוץ עומד בדרישותיה. ניו-המפשיר מוסיפה וטוענת, כי אף שפסק החוץ עומד בדרישות להכרה ישירה, מתקיימים גם התנאים להכרה אינצידנטלית בפסק החוץ, לפי סעיף 11(ב) לחוק. ניו-המפשיר מציינת, כי בז"ן יוצגה על-ידי עורכי-דין בהליך שנערך באנגליה, ניתנה לה הזדמנות להביא את ראיותיה וטענותיה, מלוא הראיות הובאו ונשמעו, ובסוף ההליך ניתן פסק-דין מפורט ומנומק, שבו הוחלט לבטל את חוזה הביטוח שבין הצדדים. בז"ן בחרה שלא לערער על פסק החוץ והוא הפך לפסק-דין סופי וחלוט. לטענת ניו-המפשיר, המדובר באותה סוגייה נושא ההודעה לצד שלישי שהגישה בז"ן במסגרת התביעה העיקרית. משכך, ומאחר שפסק הדין מקים השתק באנגליה, על-פי חוות-דעת מאת עורך הדין Colin Wynter (צורפה כנספח PC2 לבקשה), וכן מכוח חזקת שוויון הדינים, מושתקתבז"ן מלטעון כנגד תקפותו של הפסק. מכל האמור, סבורה ניו-המפשיר, כי מן הדין ומן הצדק להכיר בפסק החוץ.

  טענות המשיבה

4.        מנגד, טוענת בז"ן, כי פסק החוץ אינו עומד בדרישות החוקיות להכרה. סעיף 11(א)(3) לחוק קובע, כי בית המשפט יכיר בפסק-חוץ רק אם הוא ניתן לאכיפה על-פי חוק בישראל, ואילו סעיף 6(א)(5) לחוק קובע, כי פסק-חוץ לא יוכרז אכיף אם הוכח לבית המשפט כי "בעת הגשת התביעה בבית-המשפט במדינה הזרה היה משפט תלוי ועומד, באותו ענין ובין אותם בעלי-דין, בפני בית-משפט או בית-דין בישראל".

נוסף על-כך, לפי הוראת סעיף 3(5) לאמנה, בית המשפט המתבקש להכיר בפסק-דין רשאי לסרב לבקשה אם ראה שבזמן שנפתחו ההליכים בבית המשפט שנתן את פסק הדין בעניין שהוא נושא הדיון, היו הליכים באותו עניין ובין אותם צדדים תלויים ועומדים בבית-משפט או בבית-דין בארץ מושבו של בית המשפט המתבקש להכיר בפסק.

לטענת בז"ן, על-אף שבמקרה דנן אין חפיפה מלאה בשמות בעלי הדין בין שני ההליכים, המדובר באותם צדדים ובאותו עניין. התביעה העיקרית שהגישה בז"ן נגד AIG מבוססת על עילות השמורות למבוטח כנגד מבטחו מכוח הפוליסה אשר בוטלה על-ידי AIG, ואף תביעתה של ניו-המפשיר נגד בז"ן מבוססת על עילות העומדות למבטח כנגד מבוטחו על-פי אותה פוליסה.

בז"ן מוסיפה וטוענת, כי במשך כל תקופה הפוליסה ועד להגשת התביעה מטעם ניו-המפשיר באנגליה, הוצגו בפני בז"ן מצגים רבים בכתב ובעל-פה לפיהם AIG היא המבטחת של בז"ן. בהסתמך על מצגים אלה, טוענת בז"ן, כי בין הצדדים התקיימה מערכת יחסים של שליחות נסתרת, כאמור בסעיף 7 לחוק השליחות, תשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק השליחות"), שעל-פיה יכול צד שלישי (בז"ן) לראות בשלוח (AIG) את בעל דברו. לפיכך, יש לראות אתAIG  ואת ניו-המפשיר כבעל-דין אחד, ומכאן הזהות המהותית בין הצדדים בהליכים שהתנהלו באנגליה ובישראל. בז"ן טוענת, כיAIG  וניו-המפשיר עצמן לא ייחסו כל חשיבות להבחנה ביניהן במסגרת ההליכים שבין הצדדים, וכל אחת ראתה עצמה כמבטחת של בז"ן.

לא זו בלבד, אלא ש- AIG וניו-המפשיר יוצגו על-ידי אותו משרד עורכי-דין בהליך שהתנהל באנגליה, ושתיהן מיוצגות על-ידי משרד עורך-דין נשיץ בהליך המתנהל בישראל, כאשר מתקיים שיתוף פעולה בין עורכי הדין בשני ההליכים. זאת ועוד, עו"ד נשיץ ייצג את AIG מול בז"ן במהלך חודשים ארוכים מאז הוגשה התביעה העיקרית, והומצאה לידיו ההודעה לצד שלישי. אם כן, בזמן שנפתחו ההליכים בעניין פסק החוץ, נושא הבקשה, כבר היה בישראל הליך תלוי ועומד בין הצדדים באותו עניין, ולכן אין להכיר בו. עוד טוענת בז"ן, כי מאחר שבאנגליה טענה ניו-המפשיר כי ההודעה לצד שלישי שהוגשה בישראל נגד AIG אינה נוגעת לה, והציגה מצג כאילו התביעות נבדלות ושונות, מכוח דוקטרינת ההשתק השיפוטי, היא מנועה מלטעון אחרת ולבקש כי פסק החוץ יחייב בהודעה לצד שלישי.

5.        כמו-כן, טוענת בז"ן, כי פסק החוץ ניתן בחוסר סמכות ועל-כן אינו ניתן להכרה, לפי סעיף 4 לאמנה. לטענת בז"ן, אף לא אחת מהחלופות המנויות בסעיף זה מתקיימת בענייננו: בז"ן לא הגישה תביעה בבית המשפט האנגלי; בז"ן לא היתה תושבת אנגליה; מקום עסקיה העיקרי של בז"ן הינו בישראל; הנסיבות אינן מתייחסות לעיסקה שנעשתה במשרד או במקום עסקים של בז"ן באנגליה; ובז"ן לא קיבלה עליה את סמכות השיפוט של בית המשפט האנגלי, כי אם כפרה בה בהזדמנות הראשונה.

6.        לבסוף, טוענת בז"ן, כי אין להכיר בפסק החוץ בשל  היותו סותר את תקנת הציבור. לפי  סעיף 3(3) לחוק, לא ייאכף פסק-חוץ שתוכנו סותר את תקנת הציבור, ואף בסעיף 3(2)(ד) לאמנה נקבע, כי ניתן להתנגד להכרה בפסק הדין, אם היא עשוייה לפגוע בריבונותה או בבטחונה של המדינה או אם אינה מתיישבת עם תקנת הציבור. בז"ן טוענת, כי המונח תקנת הציבור פורש בפסיקה באופן שהוא כולל את עקרון תום הלב, ודי בכך שהרקע למתן פסק החוץ ונסיבותיו נגועים בחוסר תום-לב ובסתירה לתקנת הציבור כדי שיהא פסול להכרה. לטענת בז"ן, פתיחת ההליך באנגליה על-ידי ניו-המפשיר, תוך התעלמות מקיומו של ההליך בישראל, נעשתה בצורה מכוונת ושלא בתום-לב.

בז"ן טוענת, כי ההליך באנגליה התבסס על דין המקום, ובהתאם לכך נקבע כי PWS, המתווכת, הינה שלוחתה של המבוטחת - בז"ן, ולא של המבטחת - ניו-המפשיר. לקביעה זו, לטענת בז"ן, היתה חשיבות רבה, נוכח טענת ניו-המפשיר כי PWS לא יידעה אתAIG  בדבר הגשת התביעה בשנת 1990, במהלך המשא ומתן לכריתת חוזה הביטוח. ואמנם, בית המשפט האנגלי קבע, כי מאחר ש- PWS לא מסרה ל- AIG כל מידע בעניין התביעה הנ"ל, הופרה החובה המוטלת על בז"ן לגלות כל עניין מהותי.

בז"ן ממשיכה וטוענת, כי גם פתיחת ההליך בבית המשפט המחוזי בירושלים נעשתה בחוסר תום-לב ובהתעלם מן ההליך המתנהל בין בז"ן לבין מגדלי הפרחים בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. מטרתה הייתה לקבל הכרה בפסק החוץ במנותק מן המסגרת הדיונית בה מתנהלת ההודעה לצד שלישי שהוגשה בבית המשפט בתל-אביב, ולהימנע מבירור משפטי של שאלת ההכרה בפני בית המשפט, אשר מכיר את ההליכים התלויים ועומדים בין הצדדים. כן מציינת בז"ן את המצגים שהוצגו בפניה עובר להגשת ההודעה לצד שלישי, כאילו AIG היא המבטחת הישירה של בז"ן, ואת השיהוי מצד AIG במתן תגובתה להודעה לצד שלישי, לצורך הגשת התביעה באנגליה לביטול הפוליסה. כל אלה, לטענת בז"ן, נעשו בניגוד לתקנת הציבור, ולכן דין הבקשה להכרה בפסק החוץ להידחות.

דיון

המסגרת הנורמטיבית ויישומה

7.         הכרה בפסקי-חוץ אמורה להיעשות באחד משני מסלולים הקבועים בסעיף 11 לחוק: